יום אחד הייתה לי הזדמנות לנגן על קלרינט בס מקצועי אחר, של חברת סלמר. מיד החלטתי לנסות את אותם מרווחים, ומה התגלה... לסלמר כמעט ולא הייתה את אותה בעיה. בהתחלה לא האמנתי, בדקתי שוב לוודא, וכן - אין כמעט בעיה. התחלתי לבדוק מה ההבדלים בין הכלים. טוב, היו כל כך הרבה שלא היה אפשר לדעת, אבל הצוואר בזווית שונה, אולי זה הגורם...

​

הצלחתי ליצור קשר עם נגן קלרינט בס צרפתי שגם מייעץ לבופה בנושא קלרינטים נמוכים. אחרי התכתבות טכנית לא קצרה גיליתי את מקור הבעיה! זה מתחיל בדיוק בצליל מי, שהוא הצליל הראשון שמשתמש בחור הרגיסטר העליון. לקלרינט בס מקצועי בדרך כלל יש מנגנון מיוחד. זה מנגנון אוטומטי שפותח אחד משני חורי רגיסטר, תלוי איזה צליל מנגנים. עד הצליל רה דיאז נפתח התחתון, וממי ומעלה העליון. הבעיה בחור עצמו, הוא לא מספיק גדול. אממ.... למה בופה ייצרו ככה את הכלי? כל גודל רגיסטר הוא בעצם בחירה בפלטה מסוימת של פשרות. הסיבה שהבעיה נגרמת במרווחים בלגטו היא שבאמצע נשיפת האוויר פתאום נפתח החור בבת אחת. מאותה סיבה הבעיה מחמירה כאשר מנגנים חזק יותר.

​

החור המקורי הוא בגודל 3 מ"מ. השאלה היא כמה להגדיל את החור, והאם לקחת את הסיכון. הצלחתי לגלות שנגן אחד, סולן קלרינט בס מקצועי מהולנד, משתמש בחור רגיסטר בגודל 4.5 מ"מ (באותו דגם של כלי). את החור המקורי אי אפשר להרחיב לכזה גודל וצריך להחליף את החלק. בנוסף הבנתי שהגדלת החור אמורה לעזור לבעיה, אבל לא הצלחתי לגלות בפירוט מה ההשלכות לכך. אין ברירה, אצטרך לנסות בעצמי.

המטרה הייתה להתקין צינור גדול, המחובר לצוואר הכלי, ואליו יוכלו להתברג צינורות בעלי חורי רגיסטר בגדלים שונים. כאן בתמונה ניתן לראות את התוצאה. החור הקטן ביותר הוא 2.5 מ"מ והגדול ביותר 4.5 מ"מ, בהפרשים של 0.5 מ"מ ביניהם. הבחירה הייתה להתחיל מגודל אחד קטן יותר מהמקור, רק לצורך השוואה, והגדול ביותר הוא אותו גודל שבו השתמשו בקלרינט הבס של סלמר, ונראה היה כי זה החור הגדול ביותר שיש טעם לבדוק.

לאחר עבודת ההתקנה נשאר חלק לא פחות חשוב - בדיקה של כל גדלי החורים. צריך היה לבדוק לא רק את הבעיה הספציפית, אלא כל דבר אחר, כדי לגלות יתרונות וחסרונות. התחלתי בחור הקטן ביותר שהוא 2.5 מ"מ. נראה היה שהוא כמעט זהה לחור המקורי (3 מ"מ) אך הבעיה במרווחי הלגטו החמירה אפילו יותר. הצלילים עצמם, אפילו ללא מרווח לגטו, גם היו קצת יותר סתומים. נראה היה שאין טעם אפילו להמשיך לנסות את גודל זה. את הגודל השני, 3 מ"מ, ניסיתי רק לצורך השוואה. זה גודל זהה לחור המקורי ובאמת הנגינה הרגישה זהה.

​

הגיע הזמן לנסות גודל אחר. 3.5 מ"מ כבר היה עולם אחר. המרווחים פתאום הרגישו כמו שצריך. אחד הדברים שחשוב היה לבדוק הוא האינטונציה, במיוחד בצלילים לה, סי ודו מעל החמשה. לא הייתה שום בעיה. השינוי באינטונציה היה מינימלי וחסר משמעות. באותו חור רגיסטר משתמשים גם באלטיסימו, ולכן בדקתי גם את הרגיסטר הזה. האלטיסימו הרגיש כמעט זהה לחור המקורי, אך היה הבדל קטן, והייתה תחושה שצריך להיות טיפה יותר מדויק בנשיפה. בשום אופן לא בעיה רצינית.

​

לאחר מכן בדקתי את הגודל הבא, 4 מ"מ. הגודל הזה פתר את הבעיה לחלוטין, אפילו מעט יותר מאשר הגודל הקודם. לעומת זאת האזור הנמוך של רגיסטר האלטיסימו נהפך למעט בעייתי וקשה היה לנגן אותו. החור הגדול ביותר, 4.5 מ"מ, העצים את אותן תכונות. האלטיסימו הרגיש שצריך להיות מאוד מדויק בכיוון האוויר וצורת הפה, אחרת הצליל לא יצא, ובפרט התו רה היה קשה במיוחד ובלתי אפשרי לנגינה בפיאניסימו (אפשרות להתגבר על הבעיה היא לנגן אותו ללא כפתור הרגיסטר, בעזרת האמבז'ור בלבד). לצורך השוואה בדקתי מיד את החור הקטן ביותר, ואיתו האלטיסימו ניגן מעולה, ממש ללא בעיה כאילו שזה הרגיסטר הטבעי ביותר, וכאן התגלתה הפשרה העיקרית.

​

לאחר ניסיונות ארוכים עם כל הגדלים האופציונליים, ובדיקה של כל בעיה אפשרית, החלטתי להשתמש בגודל הביניים 3.5 מ"מ. החלטתי שהפשרות בגודל זה הם ההגיוניות ביותר בסופו של דבר. בעיית המרווחים בלגטו כמעט לא קיימת ורגיסטר האלטיסימו עדיין יוצא בקלות. לדעתי כל אחת מהפשרות בגדלים האחרים היא מוגזמת. כאן ניתן לראות את הצינור שבחרתי בסוף, מצד שמאל כשהוא מונח ליד הצוואר, ומימין כשהוא מוברג.