יריד פרנקפורט 2011
עברה עוד שנה ושוב החלטתי לבקר בתערוכת הכלים בפרנקפורט. זאת תערוכת כלי הנגינה הגדולה ביותר באירופה ואחת הגדולות בעולם, אם לא הגדולה ביותר. לכן אחד הדברים הראשונים שהיה אפשר לשים לב אליהם הוא... שהיא לא כל כך גדולה. אני משער שכל אחד שהגיע בפעם הראשונה חווה את אותו שוק רגעי כשנכנס לאולמות... אבל בהשוואה לשנים הקודמות אין ספק שהתערוכה קטנה בהרבה.
קיוויתי לבדוק את ההתקדמות בכלים הסיניים, אבל הרבה מהמפעלים בלטו בהיעדרם. האזור הקבוע שלהם היה קטן מאוד והרבה פחות חברות הציגו בו. אפילו סלמר הפתיעה עם דוכן קטן וקלאוסטרופובי במיוחד.
אז מי בכל זאת היה שם? היו כלים טובים ואפילו כמה המצאות חדשות ומקוריות.
כולם מכירים את "ארבעת הגדולים" בעולם הסקסופונים, סלמר, ימאהה, ינגיסווה וקיילוורט. את האחרון לא תמצאו בשום דוכן משלהם, למרות שבשנה שעברה היה להם חדר גדול. קיילוורט נקנתה על ידי בופה והכלים שלהן הוצגו באותו דוכן. בדקתי את הבריטון, שזכור לי לטובה משנה שעברה ואני שמח להגיד שהוא עדיין מצוין, ואפילו גיליתי כמה שיפורים קטנים (למשל הפנינים שבכפתורים נוחות יותר). אך לצערי לא היו חסרים חסרונות מבחינת בנייה וגימור... לעומת זאת היו לא מעט קלרינטים מעניינים בדוכן של בופה ואליהם אחזור מאוחר יותר.
כמו שהזכרתי לא היו דוכנים סיניים רבים כמו בעבר, אך היה דוכן מרשים של החברה באוהאוס-וולשטיין. זוהי חנות כלי נגינה אנגלית שמוכרת כלים תחת שמה וכלים של חברות אחרות. הכלים תחת שם החנות מיוצרים בעיקר בסין וטייוואן.
ההבדל בינה לבין הרבה יבואנים אחרים הוא שהכלים מיוצרים "ביחד" עם מומחי כלי נשיפה מטעם החנות. זאת אומרת שמתקן ונגן מקצועי בודקים את הכלים, מציעים שיפורים והבעלים עובד ישירות עם המפעל. כל זה בניגוד להרבה יבואנים אחרים שפשוט מזמינים כלים מסוימים ולפעמים מבקשים פרטים כלשהם, אך לרוב אין בקרת איכות אמיתית.
ההבדל במחיר לא גדול, אבל בבדיקה ובנגינה מרגישים הבדל ולדעתי אפשר לראות את ההשקעה בפרטים.
עוד סקסופון מעניין היה של חברת אנטיגואה, דגם מקצועי חדש בשם Pro One. אנטיגואה התחילה כחברת כלים לתלמידים ולאט לאט גדלה. כיום זו אחת החברות הידועות בתחום הסקסופונים לתלמידים. החברה החליטה ללכת גם על ייצור דגם מקצועי. בדגם הזה לא מעט רעיונות מעניינים ומקוריים.
למשל, זרועות משולשות עם ברגי כוונון בצלילים הנמוכים, או חורים מעוגלים רק באזורים מסוימים. בנוסף, קיים אותו מנגנון שמונע מכפתור סול דיאז להידבק, מנגנון שאני לא מחבב במיוחד (כמו גם שאר הרעיונות המקוריים בדגם הזה).
לעומת זאת בנגינה הכלי לא מאכזב. הוא טוב, אפילו טוב מאוד. צליל מלא, תגובה מהירה, מכניקה מצוינת ומיקום הכפתורים נוח. אך הייתה בעיקר בעיה אחת, הפנינים היו חדות ולא היה נעים לנגן. אז ניגנתי בכלי אחר מאותו הדגם וגם בו הפנינים חדות. ועוד אחד, ועוד אחד, עכשיו טנור, שוב אלט, אולי אפילו ניסיתי את כולם... ובכולם אותה בעיה. אני מקווה מאוד שהם יסדרו אותה. לפעמים קורה שחברות ממהרות להכין דגמים לתערוכה ולא מספיקות לשים לב לפרטים.
אבל מה עם כלי שונה עוד הרבה יותר... כלי שבכלל לא עשוי ממתכת? הנה, זה הויברטו סאקס (Vibrato Sax), סקסופון עשוי פלסטיק! אולי שמעתם על הגראפטון, סקסופון פלסטיק ישן שהתפרסם בעיקר מפני שצ'רלי פרקר השתמש בו לתקופה קצרה. אך הויברטו שונה בזה שכמעט כולו עשוי מפלסטיק, כולל הכפתורים. אם שמתי לב הקפיצים הם הדבר היחיד שעשוי ממתכת.
כשתרימו את הויברטו הדבר הראשון שתשאלו את עצמכם הוא האם באמת הרמתם סקסופון. הוא ממש קליל, בלי השוואה לשום סקסופון ממתכת. זאת אחת המטרות של החברה, סקסופון שלא יהווה בעיה לילדים מבחינת משקל. בנוסף יש כמה דגמים, אחד שחור ואחד לבן, וסוגים מעט שונים של כריות. יש גם פייה באותו צבע ואולי אפילו תוכלו אפילו לקחת את הכלי למקלחת. אבל מבחינה מכנית יש הרבה בעיות. הסקסופון בהחלט מנגן ונשמע כמו... סקסופון (מבחינה אקוסטית אין שום סיבה שלא) אבל שיטת חיבור הכריות והחומרים גורמים להרגשה איטית בזמן הנגינה, כאילו לשים בצק לפיצה יותר מאשר לחיצה על כפתור בכלי נגינה.
אבל למרות הכול כיף לנגן בו, אולי רק בתור שינוי מרענן. לפחות כרגע. מתכנן הכלי היה שם והיה מעוניין מאוד לשמוע חוות דעת של נגנים ומתקנים, אולי הכלי ישתפר בעתיד. אחת הבעיות היא המחיר. הכלי מיועד לתלמידים אבל ניתן למצוא כלים רגילים ממתכת במחירים זולים יותר מהויברטו. בכל מקרה מעניין לראות איך הוא יתפתח בהמשך.
אם כבר סקסופונים אז גם החברות הידועות היו שם כרגיל. סלמר וינגיסווה לא כל כך חידשו. קאנונבול ומוריאט הציגו מספר דגמים חדשים.
בסקסופונים האיטלקיים תמיד יש משהו מיוחד. הכלים של בורגאני היו טובים מאוד, אבל אלה שדווקא הרשימו אותי יותר השנה היו הכלים של רמפונה וקאזאני. היו להם כמה דגמים עם צליל באמת מיוחד (יחד עם דגמים שלא השאירו שום רושם מיוחד).
ימאהה הגיעה עם סקסופון מדגם חדש. סקסופון סופרן עם צוואר מכופף ומחובר בחתיכה אחת. מבחינת תיקון זה יכול להיות קצת בעייתי אבל באמת שזה כלי מצוין (בתמונה הבאה מימין).
במעבר לא כל כך חד לקלרינטים, היו הרבה מאוד בתערוכה. אם נישאר עם ימאהה, היה להם דגם חדש עם כפתור תיקון אינטונציה לפה ומי הנמוכים. הכפתור ממוקם ליד אגודל יד ימין ופותח חורי אוורור לשיפור האינטונציה של אותם צלילים. זה באמת פועל, אבל מיקום הכפתור, לדעתי, לא כל כך נוח. אני בטוח שיהיו נגנים שיצליחו להתרגל אליו ללא בעיה אבל נראה לי שאשאר עם המכניקה הסטנדרטית במקרה הזה, למרות שהחידוש באמת יעיל.
עוד חברה, או יותר נכון בונה כלים, שמייצר גם קלרינטים וגם סקסופונים הוא אפלשיים, שכבר מוזכר במאמרים מתערוכות קודמות. בעצם הוא בונה קלרינטים רק מסוג אחד, קלרינט קונטרבס בסי במול, אוקטבה שלמה מתחת קלרינט בס. כמו שניתן לראות בתמונה, הפעם היו שניים כאלה. הם נראים זהים, בעיקר בתמונה כזאת קטנה, אבל הם שונים מאוד בקוטר עמוד האוויר. לכאורה ההבדל ביניהם קטן, אבל בנגינה ההבדל הוא עצום. אפשר ממש להרגיש ולשמוע את הצליל והתגובה של כל אחד מהם. למשל צליל יותר מלא בנמוכים לאחד אך תגובה יותר מהירה באותו מנעד בשני.
הכלי הצר יותר הוא סוג של אב-טיפוס והכפתורים עדיין לא מותאמים אליו במיוחד, אך היה אפשר לנגן בו. לדגם הסטנדרטי של אפלשיים עמוד אוויר רחב יותר מאשר בדגמים של חברות אחרות כמו לבלאנק או ריפמונטי והדגם הצר הוא ניסיון (מוצלח) לבנות כלי דומה. כרגיל, מבחינה מכנית כרגיל הכלים של אפלשיים טובים בהרבה מהמתחרים.
קלרינט הקונטרבס של סלמר בלט בחסרונו, אבל היה בתערוכה קלרינט קונטרבס נוסף. הוא היה בדוכן של חנות ספרדית, אך הכלי מיוצר בסין. המחיר לא זול אבל כמעט מגוחך לעומת קונטרבסים של חברות אחרו. להפתעתי הוא ניגן בצורה סבירה, אפילו טובה ברוב המנעד. מרשים ביחס למחירו.
לבופה היה דוכן ענק כתמיד. בנוסף לקלרינטים (שבהם החברה ידועה) היו באותו דוכן גם הכלים של קיילוורט (שהזכרתי קודם) וגם סקסופונים סיניים של בופה, אותם הם מציגים בשנים האחרונות. אלה כלים סבירים, אבל מעניינים יותר היו הקלרינטים. בעיקר קלרינט אלט, קלרינט באסט ובאסט הורן.
בשנים האחרונות ניסיתי את קלרינט האלט של ימאהה ושל סלמר והיה מעניין להשוות אליהם את הכלי של בופה. האלט של בופה בעל צליל מצוין, יפה ומלא. הנגינה נוחה אך ישנן מספר בעיות ארגונומיות. לא משהו שאי אפשר להתרגל אליו. בעצם זה נכון לכל קלרינט אלט שניסיתי, אך בכל זאת היה כיף לנגן בהם. לדעתי יש סוג של שוויון בין האלט של בופה לבין האלט של סלמר.
עוד יותר מרשים היה הבאסט הורן. הוא דומה לקלרינט אלט בגודלו ובצורתו, אך הוא בפה ולא במי במול ובעל מנעד עד דו נמוך. הכלי משמש ליצירות של מוצרט ואחרות. גם אליו צריך להתרגל. האלט נמצא באזור האמצע בין הסופרן והבס. הבאסט הורן נמצא באותו אזור עם נטייה קלה יותר אל כיוון הסופרן (מבחינת גוון הצליל). אילו מבין שני הכלים יותר מתאים ושימושי, זה תלוי בנגן. אבל לכל נגן שחושב לקנות את אחד הכלים האלה הייתי ממליץ לבדוק את הדגמים של בופה.
בנוסף הזכרתי את קלרינט הבאסט, שאותו ניתן לראות בתמונה למעלה. זהו קלרינט בלה עם תוספת של צלילים נמוכים עד דו (כמו הבאסט הורן). הוא נועד במיוחד ליצירות כמו הקונצ'רטו לקלרינט של מוצרט. הדגם של בופה מצוין, אך האמת שהעדפתי את הדגמים הרגילים בלה מהרבה בחינות. מכניקה מעניינת באזור הרגיסטר. זאת אותה המכניקה כמו בדגמי בס מסוימים, שני חורים נפרדים, אחד לרגיסטר העליון וחור אחר לצליל סי במול באזור הצוואר. ברוב הכלים משתמשים בחור אחד לשתי המטרות, סוג של פשרה. להפתעתי ההבדל לא היה גדול במיוחד (פרט לצליל סי במול עצמו) והמכניקה הנוספת יוצרת פשרות אחרות.
הכלים של סלמר היו טובים אך האווירה הקלאוסטרופובית בדוכן לא עזרה.
החברה היפנית יוסף (כן, זה השם שלה) הציגה שוב, והדגמים החדשים היו מעט שונים מבעבר. קלרינטים טובים מאוד שכדאי לנסות.
מבחינתי היו שתי חברות קלרינטים מעניינות במיוחד. אחת היא החברה האיטלקית פטריקולה. לא רק הכלים, אלא גם הבונים עצמם היו שם ותרמו לאווירה הנעימה. ממש הרגשה של מסעדה במרכז רומא (אני מנחש, לא הייתי שם אף פעם). מצד שני החברה ממוקמת באזור אחר לגמרי של איטליה אז אולי האסוציאציה הזאת היא סוג של חילחול קודש...
החברה לא הציגה בשנה שעברה ושמחתי לראות אותה שוב השנה (היא הציגה לפני שנתיים). הקלרינטים בעלי צליל יפה וממש חלק ועדין, אפילו טוב יותר מאשר בשנים קודמות. עוד הבדל היה ברמת הבנייה, חל שיפור רב.
למי שתוהה מה קרה לחברה לבלאנק (שנקנתה על ידי החברה האמריקאית קון-סלמר), היא הייתה בתערוכה, אך עברה מהאולם הראשי לאולם הפרקשן, שבו נמצא אזור משני של כלי נשיפה. מן הסתם הרבה יותר קשה לבדוק כלי נשיפה כשמאות מתופפים מנסים להרוס לך את עור התוף...
לא מזמן לבלאנק התחילה בשיתוף פעולה עם באקון, מתקן כלים ובונה אביזרים מקנדה. ביחד הם ייצרו דגמים מקצועיים ודגמים לתלמידים. כמעט באותה מהירות שבה החל שיתוף הפעולה הוא גם הסתיים. הדגמים המקצועיים נעלמו, דגמי התלמידים נשארו תחת שמה של לבלאנק בלבד ובאקון התחיל לייצר קלרינטים לתלמידים ביחד עם חברת אנטיגואה.
בנוסף, באקון החל לייצר בעצמו קלרינטים מקצועיים, אחד כזה אתם יכולים לראות בתמונה הבאה. הם יקרים יותר מהדגמים המקצועיים של רוב החברות הידועות (כמו בופה וסלמר). יש בהם כל כך הרבה חידושים ותכנונים יוצאי דופן שיקח מאמר שלם לתאר רק אותם. בקיצור, כדאי לנסות.
ישנם מספר דגמים בעלי ציפויים וסוגי עץ שונים. בדגם נוסף יש כפתור כיוון לפה נמוך. המנגנון דומה לזה שבקלרינט של ימאהה שהזכרתי קודם, אך שם הכיוון הוא בצלילים פה ומי, ואילו בבאקון רק בצליל פה (שהוא בדרך כלל בעייתי יותר ממי). בקלרינט של ימאהה נדרשת לחיצה על כפתור נוסף באגודל יד ימין. בקלרינט של באקון הכיוון הוא אוטומטי בעזרת מנגנון שמחובר אל כפתור הרגיסטר. חור האוורור הנוסף נפתח בצורה אוטומטית כאשר מנגנים פה נמוך ונסגר כאשר מנגנים את הדו באותו אצבוע (בתוספת כפתור הרגיסטר). אין בעיה לקנות כלי מדגם ללא אותו מנגנון (זאת הייתה ההעדפה שלי).
אל התערוכה מגיעים בעיקר כדי לבדוק מה חדש בעולם כלי הנגינה ומה מייצרות החברות כיום. החברות מציגות את הדגמים והחידושים האחרונים שלהן. לכן אולי מוזר למצוא באחד הדוכנים סקסופון של מרטין. זוהי חברה שלא קיימת כבר מספר עשורים. אם אתם מזהים בקלות סקסופונים ישנים מיד תוכלו לזהות שזה לא אחד מהם...
אבל הוא כן! הדוכן הוא של מתקן כלים רוסי-גרמני בשם ליאופולד קונדרטוב. יש לו מספר המצאות מקוריות וביניהן מודרניזציה של כלים ישנים כמו המרטין שבתמונה. הכפתור והגוף שונו לצורה מודרנית לחלוטין. ההרגשה בנגינה כמעט זהה לכלי מודרני מצוין. אני כותב "כמעט" מפני שהכפתורים מחוברים בדרך קצת שונה מהרגיל. עוד שיטה שבה הוא משתמש היא חיבור הכפתורים בעזרת בורג באמצע. היתרון הוא שהכוח שלוחץ על הכפתור מגיע תמיד ממרכזו. ניתן לחזק או לשחרר את אותם ברגים ולבחור בין מצב "צף" ובין מצב סטנדרטי. לדעתי, ישנם חסרונות בכל מכניקה שמשתמשת בשיטה הצפה ולכן העדפתי את החיבור הסטדנרטי. ההרגשה בנגינה טובה פרט לבעיה ארגונומית קטנה. האצבע האמצעית של יד ימין התחככה באותו בורג שבאמצע כפתור הצליל מי. שלל השינויים כולל זוויות מודרניות לכפתורי זרת שמאל, חיבור מתפרק בין הגוף לקשת, חורים מרכזיים נוטים, ועוד. אחד השינויים הראשונים שאפשר לראות הוא הציפוי החדש. לא בדיוק מה שהייתי בוחר...
תמיד כדאי לבקר גם באולמות האחרים, למשל באולם כלי הקשת, שהיה קטן מהרגיל באופן בולט. אחד הדוכנים הציג כסאות. אולי הם נראים קצת מוזר, אבל אם תשבו עליהם יש סיכוי שתפסידו את שאר התערוכה. הם נוחים להפליא, המחיר קצת פחות...
באותו אולם יכולתי גם להדגים את יכולת הכנרות המזוויעה שלי, אבל חסכתי מהנוכחים את התענוג.
בסופו של דבר קמתי מהכסא ודידיתי בחזרה אל אולם כלי הנשיפה.
זהו, תמה עוד תערוכה. אולי בשנה הבאה היא תחזור לעצמה, או אולי תקטן אפילו יותר, מי יודע אם בכלל אבקר בה...